אני חייבת להודות שכששמעתי על וירוס חדש שמתפשט בסין לפני כמה חודשים, לא ייחסתי לכך חשיבות רבה. הרי סין רחוקה מאיתנו, ומדובר במדינה עם יכולות טכנולוגיות ורפואיות מתקדמות, שלבטח תהיה מסוגלת להתגבר על וירוס.
כאשר המחלה התפשטה לעבר מדינות נוספות, ומספר הנפגעים בהן עלה בהדרגה, העניין החל להעסיק אותי באופן טבעי. ובכל זאת, עדיין לא דאגתי באופן אישי – חשבתי שהנגיף לא יגיע לרצועת עזה, מפני שהיא סגורה ונצורה כבר 13 שנה. אין לנו נמלים ולא שדות תעופה. אלינו לא מגיעים נוסעים מרחבי העולם, ואנחנו ממילא לא יוצאים מגבולות הרצועה. עד שלפני שלושה שבועות, כאשר שמעתי את החדשות על מקרים שהתגלו בבית לחם ובישראל, התחלתי לדאוג ולפחד באמת. איך המחלה הארורה הזו הגיעה אלינו כל כך מהר?
מתקפת הלם ומורא
מיד עם גילוי המקרים החלו הרשויות ברמאללה ובעזה להתארגן כדי לבצע צעדי מנע נגד הווירוס, כולל הגבלות על תנועה וסגירת בתי ספר. זה הגביר בתוכי את התחושה שאורבת לנו סכנה גדולה, במיוחד נוכח המצור ותנאי המחיה הקשים ברצועה. אנחנו חיים בצפיפות גבוהה מאוד, במיוחד במחנות הפליטים. אם חס וחלילה תתפרץ כאן המחלה זו תהיה קטסטרופה עם תוצאות מחרידות, בעיקר בגלל שאין בעזה אפשרות לקלוט ולטפל במספר גדול של חולים ונדבקים, ולמערכת הבריאות אין כל יכולת להגן עלינו. אין מכשור, אין מעבדות, אין תרופות, אין מספיק מיטות בבתי החולים ואין חדרי טיפול נמרץ – וכל זאת עוד לפני המגפה.
ואז, לפני שבוע בערך, בזמן שגלשתי באתרי החדשות, הכתה בי הידיעה על שני חולי קורונה ראשונים שהתגלו ברצועת עזה. הייתי בהלם. נתקפתי חרדה לגורלי ולגורל הילדים שלי, המשפחה שלי וכלל תושבי הרצועה. נכנסתי לכוננות. הפסקתי לעבוד, חוץ מאשר במקרים ממש הכרחיים. קניתי חומרי חיטוי, חומרי ניקוי ומוצרי מזון, למקרה שיחליטו על בידוד מוחלט וסגירת השווקים. התחלתי להקפיד על כך שהמשפחה שלי תיישם כללי זהירות נוקשים: אין לחיצות ידיים, אין יציאה מהבית, רחיצת ידיים כל הזמן, אכילת ירקות ונטילת ויטמינים.
המגפה הזאת מסוכנת, וכשהיא מגיעה היא איננה דופקת בדלת. הילדים שלי מפחדים. הם תוהים בעיניים מודאגות "מה קרה לנו?". כל הזמן הם שואלים מתי כל זה ייגמר, מתי נחזור לחיים הנורמליים שלנו, מתי נחזור לבתי הספר. אני לא עונה להם, כי אין לי תשובות. אני רואה את הפחד בעיניים שלהם, ובמיוחד בעיני הבת שלי זינה בת ה-12 וחצי. היא אומרת לי "אמא, אל תלכי לעבודה. אל תצאי לבקר אף אחד. תישארי איתנו", ומכריזה בשם כולם: "לא רוצים לצאת, אני מפחדת מהקורונה!". היא הסתגרה בחדר שלה וסוגרת את הדלת, ויוצאת רק מדי פעם כדי לרחוץ ולחטא את הידיים. אבא שלי איש זקן, בן 73, ואני מאוד מודאגת לגביו. במהלך היום אני מתקשרת אליו כמה פעמים כדי לשאול בשלומו ולהירגע. אני גם מתקשרת לאחים שלי, לחברים ולשכנים.
סגורים מבחוץ וסגורים מבפנים
בינתיים, שני חולי הקורונה שהתגלו בודדו הרחק מהאנשים, במתקן ליד מעבר רפיח. הרשויות כאן ארגנו כמה מתחמים כאלה – בתי ספר ובתי מלון – לבידוד האנשים שנכנסים לרצועה דרך המעברים, אך מקומות אלה אינם מותאמים לטיפול בנפגעי קורונה. שבעה שוטרים ששמרו על אותם שני חולים נדבקו אף הם בנגיף.
אני מאוד מודאגת לגורל תושבי הרצועה. לנוכח המצב פה לאחר 13 שנות מצור מתמשך וסבבי לחימה איומים, כמעט אי אפשר להתכונן ולהתגונן מפני הדבקה: לאנשים אין כסף לקנות מוצרי מזון לתקופה של בידוד מתמשך, אין כסף לקנות חומרי ניקוי וחיטוי, וגם במצב העניינים הרגיל יש מחסור בדברים הכי בסיסיים – מים וחשמל. המצב מסובך במיוחד כי גם אלה שנחשבים בעלי הכנסה סדירה כבר אינם כאלה: המשכורות, קצבאות משרד הרווחה, המענק מקטאר, קצבאות המזון של אונר"א – הכל מתעכב.
הרחובות ברצועת עזה שוממים. הכל סגור: בתי הספר, האוניברסיטאות, בתי המלון, אולמות האירועים, בתי הקפה ואפילו המסגדים. כשאני בחוץ, אני מסתכלת על המבטים של האנשים; הם מביעים דאגה ובהלה גדולה. זה מובן לגמרי; הרי כמעט ואין להם דרך להגן על עצמם ועל יקיריהם.
אני יושבת על מרפסת הבית ומסתכלת על קומץ אנשים ברחוב, על השכנים, על ילדים משחקים וצוחקים כאילו אין כל בעיה. קבוצה של גברים התיישבה בפתח הבניין שלנו, והם מדברים על המצב בקולי קולות. אחד מהם מבקש שאצלם אותם ואפרסם את התמונות בפייסבוק. "דורשים מאיתנו להישאר בבתים, לקנות חומרי ניקוי וחיטוי, בזמן שאין לנו שקל", הוא אומר. "איך בכלל נישאר בבתים שלנו? הרי אין חשמל. ספרי, ספרי לעולם על מצבם של תושבי עזה בצל הקורונה ובצל המצור האכזרי".
אל תעזבונו
הביטו לעברנו. אנחנו תחת מצור, והעולם כעת נמצא במצור כמונו. האם לא הגיע הזמן להסיר את המצור האכזרי מעל רצועת עזה ולהציל את תושביה? האם לא מגיע לתושבי הרצועה לנשום את החופש כמו שאר עמי העולם?
איך אתם נוטשים אותנו להתמודד עם מגפה כזו בצל אחרי 13 שנות מצור מתמשך ומלחמות, ולאור העוני המחפיר, האבטלה הגואה והתשתיות ההרוסות ברצועת עזה? האם התייבש לכם המצפון? על העולם להתעשת ולהציל את שני מיליון האנשים שישראל ממשיכה לכלוא ברצועת עזה – לפני שיתרחש אסון.
בינתיים, אני ממשיכה לעקוב אחר החדשות. בלב כואב אני עוקבת אחר המצב הקשה במדינות רבות בעולם, ובמיוחד באיטליה וספרד. אני מתפללת למענם עם דמעות בעיניים, מבקשת מאלוהים שיחוס עלינו, על כל האנושות. ובתקווה לשמוע שמצאו תרופה נגד וירוס הקורונה, שהשתלטו עליו והפסיקו את התפשטותו, שחולי הקורונה בכל העולם הבריאו – כי אז החרדה שאוחזת בנו כולנו תתפוגג, והעולם כולו יתעורר מהסיוט.
אולפת אל-כורד היא תחקירנית שטח של "בצלם" ברצועת עזה. תרגמה מערבית: רג'אא זועבי-עומרי
קורונה בעזה (נכון ל-30.3.20): 10 חולים, 0 מחלימים, 0 מקרי מוות
סטוקהולם: האם הדרך השבדית הפכה את המדינה ל"חור שחור של נדבקים"?
לונדון: האסטרטגיה המסוכנת של בוריס ג'ונסון